אפקט דאנינג-קרוגר: איך מלמדים ילדים להבחין בין מומחה אמיתי למומחה מדומה

לא מזמן יצא לי להשתתף בסדנה לשדרוג פרופיל הלינקדין שלי. המסר של המרצה בסדנה היה מאוד חד - צריך להפריז!

"הפרופיל שלכם הוא כמו חתונה; לחתונה אתם מגיעים לבושים יפה, מסורקים, שמים בושם, נכון? זה אחרת מעוד ערב על הספה!", הוא חצי צעק עלינו, "הפרופיל שלכם הוא מפגש חברתי בחתונה, תתייפו".

זו הייתה סדנה די מפונפנת שאמורה לעשות מייק-אובר לאלה שאבודים ברשתות החברתיות (אני הגעתי בטעות). אחד המשתתפים שאל את המרצה בתמימות: "אמממ, אם אני מתעסק מהצד בייעוץ פיננסי, מה נכון לרשום בפרופיל?"

"מומחה!", המרצה אמר בפסקנות.

"אתה מומחה לתכנון פיננסי", הוא חזר שוב, מרוצה מהלחשושים באולם, "מומחה ומרצה!".

הוא הסביר לנו שאין מה להסס ושהגיע הזמן שנצא מהסרט שאנחנו חיים בו, "זה לא שמישהו יעשה לכם מבחן, נכון?".

קצת מרגיש שכולם נהיו מומחים למשהו, או פרשנים לעניין כלשהו, ורק אנחנו הקטנים לא בטוחים שאנחנו מבינים משהו בתחום שאנחנו עובדים בו כל יום. יש לנו תואר וחצי או שניים, אבל כשמתייעצים איתנו אנחנו מגמגמים.

שאלתם את עצמכם פעם איך הילדים שלנו מתייחסים למומחיות?

אם ניקח את היועץ הפיננסי שלנו כדוגמה, הוא מבין שהוא לא מומחה, אבל הרבה שדומים לו באמת ובתמים חושבים שהם כן. להבדיל מפייק-ניוז, תחום שבו יש לנו נבל ברור שמנסה להשפיע לרעה, בתחום 'המומחים המדומים' בדרך כלל אין כוונת זדון. בעידן שבו טווח הקשב קצר - היכולת למשוך את הקשב היא הדרך להתפרנס במקרים רבים.

אם נחזור למרצה שלנו, שכל כוונתו הייתה לטובה, הוא כנראה צודק במקרה הפרטי של פרופיל ברשת חברתית, זה העולם בו אנחנו חיים, אבל הוא גם מניח בוודאי שמי שמגדיר את עצמו מהצד יועץ פיננסי לא ילך להשיא עצות לשר האוצר גם אם הוא יוסיף לתיאור שלו "מומחה".

אבל האם הילדים שלנו יבינו את זה? הם ידעו להגיד שהוא רשם את זה בשביל ריאיון עבודה? ובכלל, איך הם ידעו להגיד מהו מוצר טוב, מי הוא מורה טוב ואיך להתייחס לעצה שיש לה הרבה לייקים?

לתופעה של 'מומחיות' כזו קוראים 'אפקט דאנינג-קרוגר'. מצד אחד, אנשים בעלי ידע מועט שמעריכים את עצמם יתר על המידה; ומצד שני, דוקטורנט מצטיין או אינסטלטור עם עשר שנות ניסיון שמהססים כשהם מביעים עמדה בנושא שהם יודעים היטב.

זה קורה בגלל סיבות עם שמות כמו הטיה קוגניטיבית או מטא-קוגניציה, אבל בינינו מדובר במה שמכונה 'זחיחות' - הרגע הזה שבו פידבק חיובי גורם לנו להרגיש חשובים וממריץ אותנו לנסות שוב. אם להודות על האמת, גם אני חוטא בזה לא פעם; העולם היום דוחף את ה'אני' לצאת החוצה: "בנה את המותג שלך", "בדל את עצמך מאחרים". עולם שלם של עיצוב התנהגות שדוחף את כולנו להיות מומחים. לכולנו יש את החבר הזה שנותן סקירות גאופוליטיות אחרי רפרוף של כמה דקות ב'אבו עלי אקספרס'.

יכולת לבחון מידע וחשיבה ביקורתית חייבת להיות בסיס לתלמיד בעידן החדש. איך להבדיל בין מידע אמין לבלבולי מוח? איך לקרוא בצורה ביקורתית? איך לנסח שאלות עומק? ומה צריך לשאול היום את המורה בכיתה?

אז מה עושים?

קודם כל, מלמדים את הילדים שלנו על טכנולוגיה. אלא אם כן הם יגורו בחלל או בקהילה של האיימיש, קריאה ביקורתית ואמינות של ידע הם כלים בסיסיים. הילדים שלנו צריכים היום להבין מהי בינה מלאכותית ולהבין שלא כל מה שנכתב נכתב על ידי אנשים. כדי לפתח חשיבה ביקורתית, הם צריכים להבין היום למה אנשים מייצרים מוצרים (בגלל כסף); הם צריכים לרכוש ידע שמסביר איך צורכים מידע ומהם הכוחות שמניעים שוק וכלכלה. כן, כבר בגילם הצעיר.

הרבה זמן אני מנסה להסביר לבנות שלי שאני לא מסכים להוציא כסף במכונות משחק בקניון - אלה שבהן אתה מכניס חמישה שקלים ולא מצליח לתפוס כדור פלסטיק שמכיל עיסה לא ברורה. "אני חושב שזה בזבוז כסף", אני נוהג לומר להן, אבל הבנות שלי, די בחוכמה, מנווטות את השיחה לבזבוזים אחרים שלי ואני מסתבך עם תשובות לעוסות ("רוצות להשתמש? תשתמשו בכסף שלכן").

בקיץ האחרון באתי מוכן; ידעתי שאני צריך טיעון ברמה. רציתי שהן יבינו את השיקול המרכזי של יצרן משחקי וידאו. "לא, הוא לא רוצה שתיהנו שמחות", נתתי להן דוגמה על מרוץ מכוניות; אמרתי להן שהוא ידאג שהן יסיימו את המשחק בתחושה של 'עוד', לא בתחושה של סיפוק. ממש עשיתי להן סימולציה כדי שיבינו את הדילמה: "ברגע שתהיו בשיא הסיבוב ותרצו להשלים אותו, המשחק ייגמר. מה לדעתכן תרצו לעשות? להפסיק לשחק או להמשיך?"

כרגע שקט בגזרה הזו.

מה עוד אפשר לעשות?

חוקרים שבדקו את הנושא מציעים משהו די מרענן – לחזק את דמות המורה. הם מציעים להפוך את המורה למעין שופט לענייני מידע, להיות דוגמא אישית, להסביר לתלמידים איך הוא מכין שיעור, לשאול שאלות ביקורתיות תוך כדי השיעור ובעיקר לענות הרבה "לא יודע". אם המורה יהיה גם מודל לחיקוי עבור התלמידים ליכולת לטעות ולתקן או לחשיבה ביקורתית, טוענים החוקרים, התלמידים יפתחו את הכלים הנדרשים לשנת 2024.

בבית ובכיתה, תלמיד צריך, במקביל לרכישת מידע, ללמוד כלים לאמת אותו. לא מספיק לחזור שוב ושוב על העובדה (?) שזמן מסך לא טוב לעיניים; כדאי גם לבדוק אם זה עדיין נכון לגבי מסכים שמיוצרים בשנת 2024. כדאי לאתגר את הקביעות שלנו וללמד ילדים ביקורתיות - גם על הדברים שאנחנו ממש מומחים בהם, ואולי בעיקר עליהם.